העיצוב האנושי \ שער 60 על מגבלה ואהבתה

מערכת של העיצוב האנושי, חושפת שישנן אנרגיות המופעלות בגוף האדם בצורות וגוונים שונים, הוא מחלק אותם ל64 שערים.

מי שנושא שער במפה שלו יכול להרגיש את האיכות שלו באופן או לא מודע, באופן קבוע או מידי.

כאן אני משתפת מתוך הניסוי של העיצוב האנושי על התבוננות שער מסוים במפת הגוף שלי.

"הצעד הראשון להתעלות הוא קבלת המגבלה." משפט של מפורסם מעת רה הורו הו.. מקבל הידע והמקור הראשון להעברתו. שמענו, הינהנו, הפנמנו ?

אני נושאת את שער 60 הבועט והפורץ, המשיל עורו בבוא העת לעבר החדש, ולא רגע קודם. אותו שער 60 שהוא הכל אודות המגבלה. והוא  משים דרכו היום במפת השמים. לפני הניסוי הייתי הולכת כמו לביאה רעבה בכלוב, חסרת מנוחה.

היום כשאני חשה את אנרגיית המגלה מעקצצת בגופי, אני מעלה חיוך צידי,.

אני יודעת שעכשיו זה צוואר הבקבוק, שאין מה לעשות, שאני תלויה באוויר ומרגישה דחוסה, כנדמה שאיני יכולה ולזוז ואין תנועה. זו פקעת אוויר שמרחפת תחת עורי. ואז מעניין שדווקא שם, טמונה המוטיבציה, השינוי. כי ישנו אור דק על הדברים שכן נעים, שאינם מגובלים, קטנים ככל שיהיו גדולים הופכים להיות הם.

כי בזמן מגבלה, יש תחושה של מחנק מסויים, ודווקא שם מתגלה האוויר שכן נכנס ויוצא מן הריאות אל העולם ובחזרה. אני מהרהרת על כמה מוגבל הגוף הוא, זה שאינו יכול לרחף, או לסובב את הראש סביב עצמו, הגוף שמתעייף ורעב, החש תמיד, מלא בצרכים ושינויים. זה התלוי בחומר, זמן ומקום.

במגבלה הזאת יש שמחה הלאית מוזרה, היא דורשת התרחבות עדינה במקומות הבלתי ניראים,

בין העור לבשר, בין טיפות הדם, בפתיחת שפתיים דקה,תנועת עיניים זעירה. בין מילה לנשימה. בשעת המגבלה כל שינוי קטן הוא יחודי, הוא רב גוני. המערה צפופה וחשוכה היא, אך יש מרווח בין גופי לקירות והוא כל אוצרי.

אך אין לטעות שתחושה זו קיימת רק אצל שמי שנושא את שער או ערוץ זה, או אם מפת הכוכבים מתנה אותנו לחוש אותו.

המגבלה הזאת היא המגבלה של כל שער, ערוץ,מרכז מוגדר או פתוח, שכל אפיון מסויים בעיצוב שלנו. 

היא נמצאת שם כל רגע ורגע, היא אנחנו, היא הייחודיות שלנו, היא מה שלא מאפשר לנו היות מישהו אחר.

המחנק תמיד שם, האוויר תמיד שם.

המיינד תמיד שם הרואה את המוגבלף את מה שאי אפשר, הגוף תמיד שם שלא מכיר דבר חוץ ממה שיש באותו הרגע.

אני ללא סקראל מוגדר, מוגבלת מבחינה אנרגטית, כי לא נועדתי להעניק בעולם הזה דרך סוג אנרגיה שכזאת.

יכולה אני לבכות ימים ולילות לקנא ולרצות להיות אחרת, אך מה אם אעבוד ממש מעט, ואנוח הרבה ואקבל שזו היא המגבלה שלי, מה יופיע אז? אילו מתנות?

אני עם מקלעת שמש מוגדרת עולה ויורדת  על גל רייגשי,  כי לא נודעתי להיות אחידה עם מצבי רוחי ורגשותיי.

וכן אני יכולה לתהות ולהתמרמר על כך שאיני שוות נפש, שאני מלאת תנודות, ומה יהיה אז? שאצלול למעמקים, להתכנסות, לתחושת הכאב? מה יהיה כשאעוף גבוהה וארחף לי?

שאחליף גוונים וצבעים מבלי להתבייש?

אני בתוך הילה סגורה והודפת, יוזמה ותנועה מגיעות מפנימה החוצה, כי לא נודעתי לנוע על ידי תגובה, לא נודעתי לשמוע קול בבטן התחתונה.

אני יכולה לנסות, לחקות, להעמיד פנים שככה זה עובד גם אצלי, בתיסכול רב להשתייך בצורה מוזרה. אך מה אם אחבק את הלבד הנובע בפשטות מההילה?  מה אם אצא לפעול, לנוע רק בתזמון הפנימי שלי? מה אז?

מגבלה היא מילה המגיעה עם קונוטציה שלילית, נשמע שהיא מקטינה ומחלישה - ששם אי אפשר.

אך אותה מגבלה היא הפס הדק של אור שדרכו רק אני יכולה לעבור. 

נכון אני מוגבלת רק לעבור במנהרה הזאת, זאת ולא אחרת. ומעדיפה לעבור בה כל אורי, נכון זאת עושה אותי מוגבלת, ואני מתחילה לאהוב את המגבלה הזאת ומעדיפה אותה ומאשר לא לעבור בכלל.

שיר בנשוא - " אהבה זו,כדי שאתה"

תנועת הגוף - בר אלטשולר \ קונטקט - שיטת פלנדקרייז- העיצוב האנושי