לתת אמון - הדרכת הגוף

פעם חשבתי שלתת אמון ולסמוך על מישהו זה לחוש שאדם זה יחזיק אותי ויתמוך בי בעת הצורך.

במשך השנים הרבות שבהם אני רוקדת הריקוד והגוף הוכיח לי אחרת ובדרכו הייחודית והנסתרת. מאז ילדותי רקדתי בגפי והוכשרתי להיות רקדנית עם רקע במגוון טכניקות המחול, רכשתי יכולת טובה להכיר את תנועות גופי ואת האיכות שהן מעבירות, וחשתי שאני יכולה לסמוך על הגוף שלי. אך כשפגשתי גוף אחד לרקוד יחד איתו במגע ומשקל, איכויות חדשות נגלו לפני.

ב9 שנים האחרונות שבהם אני מתרגלת קונטקט כל המושג של לתת אמון ולקבל אמון השתנה עבורי. הוא קיבל צורה ונפח גופני באופן עמוק ושונה לגמרי. וחשף בתוכי תשובות שונות מאלו שהיו לי.

בתרגול קונטקט לומדים להעביר את משקל הגוף אל גוף אחר , להישען זה על זו ולחלוק מרכז כובד. נוכחתי לדעת כמה הפעולה הזו אינה מובנת מעליה. כשהבטתי עמוק פנימה לחווית גופי הריגשי, גיליתי שמה שעומד מאחוריה זה הפחד מחוסר הידיעה – האם אדע לדאוג למשקל גופי, במידה ואותו אדם לא יהיה יציב להחזיק אותי? ומה יהיה אם וכאשר אמצא את עצמי נופלת?

כשראיתי את הפחד פעם אחד פעם, ריקוד אחד ריקוד, בכל מיני מקרים, התחילו לעלות בגופי באופן טבעי התשובות. הגוף התחיל לרכוש את הכלים במציאת תשובות, והיישום שלהם. לדרך זו התלוו מורים מקסימים, שמילאו אותי בהשראה והנחייה לאיבר אותם שערים של הבנה שבהם אני עברתי וממשיכה לעבור.

אז מה הגוף התחיל לעשות? הוא התחיל להתרכך וביקש כל דרך לעשות זאת, עבודה על מפרקים משוחררים ופנויים לתנועה, תשומת לב מירבית לטונוס שריר שמתכווץ, למידת דרכים אורגניות לנוע בהן יש מינימום מאמץ. למקרה שאפול אהיה רכה ואוורירית.

על מי אני אפול? על הריצפה, לאט ובעקביות התחילה התיידדות אוהבת והדרגתית עם הרצפה, אותה קרקע ומשטח אינסופי שיכול להרגיש מאוד קשה וכואב. הגוף ביקש זמן רב לשכב ,להתגלגל, לנוע בחופשיות על הרצפה, עד שהיא תרגיש מוכרת ובטוחה. והגוף גילה שבמקום שהיא תיהיה המקום המפחיד והמנוקר ,היא בעצם נעימה, מאפשרת, תומכת ותמיד שם. בהזדמנויות רבות מצאתי את הגוף נשכב ונפרס על הריצפה כדי להירגע, להתחבר ולהיטען בשקט לא מוסבר.

מה עוד מביא לנפילה? זהיתי בחווית תודעת הגוף את המחשבות על הרגע הבא או זה שחלף לו, הרבה פעמים מצאתי את עצמי מתקשחת, ומאבדת משקל כאשר המחשבות נדדו על התנועה הבאה שתבוא אלו שהיו בטוחות לאן הריקוד הולך, כמו כן לא מעט פעמים מחשבותיי נתקעו על מהלך שנעשה, או רצף אירועים עסוקות בלפענח מה אפשר היה לעשות אחרת. שוב באופן טבעי הגוף שלי התחיל לחפש רגעים של חוסר וודאות מוחלט, בשיחת חולין פשוטה, בהליכה ברחוב, בפעולה קטנה בבית, הייתי לפעמים שומעת את קולי אומר – אני לא יודעת, אני לא יודעת ומה קורה עכשיו? או מה הגוף עושה במה הוא נוגע? הגוף התחיל לעלות עם כל מיני פתרונות יצרתים בכדי להביא את תשומת לבו למה שמתרחש, לתחושה של ריחוף, אי וודאות וסקרנות.

איפה אני בחלל, ומה אני מרגישה? הגוף גילה שיש גורם של חוסר מודעות מסוים שמערער את חוסר האמון שלי בשעת הריקוד ביני לבין עצמי ובין זוגי. תחושה של חוסר התמצאות במרחב ואי הבנה וניתוק מסוים מרגשות העולים בתנועה. אז הגוף התחיל לפתח מודעות גבוהה לכל חלקי הגוף, איפה כל חלק נמצא ומה הוא עושה, האם הוא רפוי או בפעולה, שימת לב לתנוחה והמיקום בחלל. לעיתים הגוף היה פשוט נכנס למצב מכלול - בו הוא היה סורק את עצמו ואת כל אברי הגוף. בנוסף היה האלמנט הריגשי חשוב ביצרת בטחון, הגוף היה סורק את התחושה הריגשית שלו, אלו רגשות עולים במצבים שונים במהלך היום, לבד, בפגישה ומקומות שונים שהוא הגיע אליהם, לעיתים הוא אפילו היה נותן להם ביטוי פיזי בהתכווצות, מגע, והשפלת עיניים או פתיחת חזה וקפיצה.

אלו היו המרכיבים הראשיים בתהליך שלי, צעד אחר צעד הגוף התחיל לצבור בטחון שאם הוא ליפול הוא יהיה רך וחבר טוב של הרצפה, המחשבה יכולה בקלות להיות נוכחות במה שקורה ולתעד את המתרחש, שהגוף מתמצא בחלל, מודע לאיבריו ולמצבו הרגשי החולף.

היום לתת אמון עבורי, הוא לדעת לסמוך הגופי שלי בעוד ועוד רובדים, לדעת שהגוף ידע לדאוג לעצמו, להתמודד עם הדברים שקורים לו, להתרכך, לקבל ולמצוא פתרון יצרתי ברגע. אני יכולה לעוף באוויר, לקפוץ, לקחת סיכון, לאבד שליטה, לעצום עיניים, להישען, לקבל משקל, לנוע בהירות, להתפרק, להתפרס לכל איבר כי אני חשה את גופי. הוא זה שהדריך אותי צעד אחר צעד לתת בו אמון.

היום ריקוד קונטקט ומערכות יחסים בחיי באופן כללי הם מקום למידה על אותו האמון בגוף, מערכת יחסים ביני לבין גופי, האפשרות לתת עוד ועוד אמון באשר הוא.

אנחנו הרוקדים Golven Le Roy, Bar Altshuler מוסיקה Danit Treubig Cuatro Vientos Aliento