העיצוב האנושי \ מרכז הסקראל לא מוגדר

מערכת העיצוב האנושי, חושפת 9 מרכזי אנרגיה בגוף. אחד ממרכזי האנרגיה האלו הוא מרכז הסקראל, שאחראי לעבודה גופנית, מיניות, הזנה ועוד. מרכז זה הוא מקור האנרגיית החיים העוצמתית ביותר על כדור הארץ.

למי שמרכז זה אינו מוגדר במפה שלו, משמע צבוע באדום, אינו נועד לפעילות גופנית מרובה והוא זקוק להרבה מנוחה.

כאן אני משתפת על חוויתי מתוך הניסוי של העיצוב האנושי על התחושות והרגשות שעולים בעת שחרור התניית העבודה שעליה הורגלתי במשך זמן רב.

שלום אנשי ניסוי ותהליך יקרים, 

יושבת בבוקר על מרפסת שתופת שמש, אני שתופת רוח כאב ואהבה, על תהליך זה עוד ישותף בבוא העת. 

אך כעת אני מקלידה לכם,  משהו שנכתב כמה שבועות לפני השנה החדשה, תחילתו של תהליך ריפוי ואפשרות לחיים חדשים,  המתהווים להם מחזוריות בחיי. 

כתיבה זו מוקדת מוקדש למרכז הסקראל בכל גווניו,  לאיכות המופלאה הטמונה בתוכו,  ועל הכאב שהוא מביא עמו כאשר אינו מודע... 

עד בלי די - שחרור העובדת 

עייפות גדולה מתרחשת בגופי, כנדמה שאני צריכה לשכב חודשים בעיניים עצומות, ללא תנועה. 

השרירים כואבים, ישנה חולשה ומותשות תהומית, כאחרי מסע מפרך של שנים,  בהם רגלי היחפות צעדו מרחקים ארוכים בכל תנאי מזג האוויר ללא מנוח. צברו עור קשוח ופצעים מדממים. 

כך גם עולות בי הבנות מטלטלות על מרכז הסקראל הלא מוגדר בגוף הפיזי שלי והשלכותיו. 

שנים שעבדתי, עבדות עיוורון, שעות נוספות, ניצול של הגוף, ימים של דחיפה,דיבור, פעילות פיזית, הנעה של תהליכים...עוד ועוד במירוץ שלא נגמר, עם אנרגיה בדויה,  כרוח של מספר גחלים בודדים. 

אלו נתנו לי תחושה מדומה שאני חייה, מתקדמת, מגשימה את עצמי במאמץ ועבודה קפדנית חסרת מעצורים. 

שרירי הגוף היו רגילים להתקיים במצב של טונוס גבוהה,  זה המוכן לזנק בכל רגע, לפעול, להגיב, ליזום, לבצע משימה, לדבר בכל רגע. 

היה נדמה לי שכל מה שהשגתי היה בשל עבודתי הקשה, השקדנות והעקשנות שלי, עלו בי מחשבות כובלות שאם אחדל אשחרר לרגע, אנוח או אפעל בצורה אחרת הכל יעלם קליל, יברח לי... כך לא אגשים את חלומותי. אהיה דבר. 

התמכרתי לרגעים שהעלו שולל, שראיתי תוצאות, הצלחות, כשידעתי את תשובה, השגתי את המטרה, ידעתי שבקיצם תהיה נשימה קטנה. כמובן שמיד לאחר מכן אכנס למסע עבודה נוסף, בעל כורחי. 

לכולם מבחוץ זה ניראה מרשים ומעורר השראה, הפעלתנות שלי, המשימתיות והשגת יעדים.  " וואו תראי את כל מה שעשית...!  "

ואני מבפנים קרועה ומותשת, חשה שבכלל לא הייתה לי ברירה,  זה גדול ממנו,שברוב הדרך לא חשתי הנאה והתרחבות כלל.. לעיתים אפילו האמנתי שזו האיכות שלי.

אני זוכרת שבתור ילדה שימי שבת אלו הימים שהכי חיכיתי להם וגם הכי פחדתי מהם. הרגעים של חלל ריק, ואין משימות באופק..

כך גם היה בהמשך בחופשות משפחתיות. הרגשתי ריק וחוסר תוכלת עצום, ברגעי השקט והמנוחה ללא מעש, הלחץ עצום בער בכל איבריי, כי אני לא מקדמת תהליך, דוחפת משהו לאנשהו.. ההתמכרות בועטת וצועקת בתוכי. 

החיים דחפו אותי בדרכם לפחות עבודה פיזית, ארגנו לי תמיכה כלכלית,  מעבר למקום פיזי חדש לגמרי, התנאים שאומרים לי - "אין צורך,  יש לך".

השתמשתי בהם, תחילה עם אשמה מרובה, כשקולות עולים בי על היותי "עצלנית" "ושלא מגיע לי - כי הרי איני עושה כלום".

למרות שלא חסר לי דבר במישור החומרי, העובדת האובססיבית בתוכי מצאה כל דרך לספק רעבונה. כנגררת בשלשלאות הניקראות  עוד, לא מספיק, צריך, יש מה לעשות.. 

היה נדמה לי שכל העבודה הזאת לא משרתת את העוצמה המופלאה והעומק הקימיים בי,  את האופקים הטמונים בי, אלה רק את פני השטח הקשים,  כעבודת כפיים ,חתירה בידיים חשופות באוקיינוס גועש, בניית מקדשים ואימפריות של חול. 

כמובן שבתוך העבדות היו מרב חוויות והתנסויות,  התקיימה צמיחה ולמידה, כי החיים הם תהליך של התפתחות בדרך כזו או אחרת,  אך אלו התרחשו יחד עם מאמץ עודף,  סבל ותעתוע, כאדון שדוני היושב על כתפי, המלקה בשוט לכל המתמהמה.

העובדת בתוכי ידעה שאם תניח לרגע תגלה עולם שלם, קסום וחדש, קיום אליו היא כמהה דורות וגילגולים.. 

היא ידעה בליבה שמנוחה ,הרפייה כזאת תנתץ את השלשלאות שלה, תשלח אותה לגן עדן, והיא תרגיש קלה ונינוחה,  סומכת ואוהבת,חסרת גבולות...ואז מה?  

אלה יביאו חיים של... 

אושר, התרחשות ללא מאמץ, הגשמה ללא עבודה, קיום ללא מרדף, יצרתיות, דמיון, הפתחות, עונג, הרפתקראות תהייה ושלווה, מגעלי מוות וחיים,  תהלכים מופלאים, חלק ממערכת מושלמת. 

הנה מגיעים רגעים של התפרקות אדירה, הגוף מחלק אותותיו, השרירים מזהים כל מאמץ עודף,הגרון כואב ביתר דיבור או ניסוי להגשמה מיותרת, הראש והמחשבות מתפצפצות ובועטות ברקות והגולגולת. 

העייפות גדולה וכבדה,  ולא מליל שכרות של אמש, אלה, זאת מלפני רגעי ייוולדי, רגע כניסתי לרחם אימי. 

בחישתי אלו אני רואה ומרגישה שעולים בי עצב וכאב.. 

בעת השחרור המתגלה , דמעות של הודיה וגעגוע זולגות להן, חושפות יצור קליל שכמותי, הנסיכה השברירית, הסקרנית, הביישנית. 

זאת לוחשת , חבקי את נערת העבדות בידיים אוהבות, תני לה להרפות לגופך החם, נקי את הגוף שלה במקלחת חמה בתשומת לב , העניקי לה מיטה לישון בה ימים אינספור, כלל שתחפץ,  האכלי אותה במאכלי כל טוב, השקי אותה, שבי איתה על שפת ים או מרפסת,  הקשיבה לה, שיתקי שתיקה ממושכת עמה ששתיכן בוהות בחלל...נושמות יחד... 

כשיגיע הזמן פתחי את השער הגן , שאתן מביטות באופק,  ברכי אותה ללא מילים, במבט מבין ותני לה ללכת בנחת ממך..

כאשר היא צועדת בשביל בפסיעות אטיות שמעי את קולך הרך לוחש בפנים, מהדהד בהילתך: היי שלום עובדת שלי , אני מודה לך על כל השנים ששירת והענקת מה שהיה לך לתת, באמת הייתי זקוקה לך יחד איתי, את שמרת עלי בדרך.

עתה דרכינו הגיעו לתומן, ואני אוהבת ומודה על כל מה שעשית עבורי,  אין צורך יותר בעשייתך, עמלך.  כי בי נחה תחושה אמיתית כעת כי יש בלי די.. ואני מסוגלת לומר לך בלב שלם,  שאת חופש, 

את משוחררת במסעך בדרכך  באשר תהיי... אני היא את. 

תנועת הגוף - בר אלטשולר \ קונטקט - שיטת פלנדקרייז- העיצוב האנושי