העיצוב האנושי \ מניפסטורים - שתיים זה לא תמיד ביחד

במערכת העיצוב האנושי, אחד מהיסודות המכנים הוא האופי והתכונות של האורה, ההילה האנרגטית העוטפת את גוף האדם. ישנן 4 סוגים של הילות. אותן הילות נקראות גם 4 טיפוסים.

אחד מין הטיפוסים, הוא המניפסטור - בעל הילה הודפת וסגורה.

אני מניפסטורית, גם בן זוגי עפ"י המכניקה של העיצוב האנושי . זו חוויה מרתקת ומעוררת השראה להיות בזוגיות עם אותו טיפוס כמוני.

בן זוגי ואני, שני מניפסטורים בזוגיות, חידה מעניינת ומרגשת. שתי הילות הודפות, אנחנו אוהבים ומסתדרים מצוין לבד, בשקט בבועה העצמאית שלנו, בנוסף כך שנינו הגדרה יחידה וחולקים פרופיל ו2 בעיצוב. אני 2\6 והוא 2\5.

מהתחלה הרגשנו את הייחודיות של לחלוק את אותו שדה אנרגטי, הגוף הרגיש מיד בנוח זה עם זו, היה נינוח ושלו במחצית האחר. כשאנחנו מתהלכים ביחד נדמה שאנחנו במין חללית גלקטית, יוצרים עולם מסוגר ומוגן, שטומן בתוכו אפשרות אדירה לשלווה ונחת.

למרות שאנחנו מרגישים נוח זה ליד זו, הגוף הוא שתיים, הוא בישן ונזירי ואוהב להתעסק בדבריו בלי שיפריעו לו.

בתקופה שגרנו ביחד לי זה הרגיש ממש מוזר לחלוק חלל עם מישהו אחר לאורך זמן, והרגשתי איך הגוף מרגיש אי נוחות שיש מישהו אחר שיכול לצפות בי או לגשת אלי, לפנות אלי ולהוציא את תשומת ליבי מעיסוקיי.

לא משנה שאת אותו אדם אני אוהבת ומעריכה, יהיה קרוב אלי אשר יהיה , אבל התחושה היא אותה תחושה. כם אני הופתעתי לגלות זאת.

הביישנות והעולם הפנימי שכל אחד צולל אליו זה דבר ממש מיוחד, אנחנו יכולים להיות כל היום באותו חלל ולהיות לגמרי בעיסוק שלנו, בשתיקה ובידוד .

בלי צורך בתקשורת, או מגע עם העולם מחוץ לבית.

אז אחרי יום שכל אחד התהלך לו בחוויה שלו, בכונכיה שלו, לוקח לנו זמן להיפגש שוב, להוריד את השריון, להתאים את התדרים שלנו להגיע לנוחות ופתיחות.

להפתעתי, הדבר יכול לקחת אפילו כמה שעות, במיוחד עבורי שאני רגשית ותהליך ההתקרבות יכול לקחת זמן מסוים...

זה מדהים לראות את הגוף הביישן, שלוקח לו זמן להיפתח ולהתקרב וכל פעם נוצרים מן רגעי גישושים כאלה. כשני ילדים ביישנים, שותקים, קצת מתקרבים, קצת נוגעים ..צעד אחר צעד ,מרככים את הגוף, צוברים בטחון וקירבה מחדש. בנוסף אנחנו לומדים איך לפנות לאחר כאשר הוא שקוע עמוק בדבריו, איך לחוש מתי הוא מתחפר לו במעורה וצריך את השקט והריכוז שלו, כי אנחנו יודעים כמה לא נעים לקבל הפרעה בזמן הזה.

אני שמה לב שעבורי, המעבר ההדרגתי הזה הוא הכרחי, תהליך שבו ברגישות אני באה לחוש את אחר כל פעם מחדש, לא לקחת את הביחד כמובן מאליו, לתת לגוף שלי להיפתח, לראות מה עולה,מה היא  הכימיה המשותפת של אותו הרגע, כדי לא צלול לדפוס והרגל של "ככה אנחנו".

נעים לי לא למהר במקום הזה, אך עד שגיליתי זאת ,לעיתים רבות המעבר היה חד וקיצוני מידי וחשתי שהחיבור בנינו היה מעט שטיחי ופחות אמיתי ורגוע.

אני רואה איך המיינד שלי אומר "הוא חבר שלך, פשוט לכי ותחבקי אותו, תצללי ישר! מה את מתביישת שוב? למה את כזאת קרה? ". אני מזהה ששנים נהגתי כך עם אנשים אחרים, רצתי להתקרב מבלי להרגיש את הקצב, דחפתי פתיחות ושיחה שלא היו קיימות שם עבורי. כל פעם שאפשרתי לעצמי את הזמן, חשתי אשמה ומוזרה, כאילו אני חוסמת משהו בכוונה והייתי מבולבלת ואבודה ברגעים של אירועי הכוללים יחסי אנוש בחיי.

היום אני יודעת שההיפתחות יכולה לקחת לי שבועות, ימים ושעות, שנים, גלים על גבי גלים, תלוי באדם ובתהליך שלי איתו, כלל שאני מאפשרת את המקום המכונס, ככה גם יותר קל לי להינמס.

חלקים מאנשים בחיי התרגלו לכך, חלק עדיין מרימים גבה, אבל לפחות אני במקום פשוט יותר של הבנה על האינטימית והזמן הטבעי לי.

אני חשה יותר ויותר שהגוף אומר לי.. "את איטית, ריגשית, ביישנית, עצמאית ושקטה.. זה בסדר לקחת את המקום והזמן שאת צריכה תמיד... לכל מפגש, בכל רגע, אין לאן למהר...צעד אחר צעד יחסים נרקמים,בטחון נרכש,הביישנות מקבלת מקומה בתהליך.."

פן נוסף להתהליך הוא היסוד של מעבר מהתנהלות של אחד למקום של שניים.

שנינו מאוד עצמאיים ואוהבים להעביר את היום כל אחד בקצב והזרימה שלו, ולפעמים נדמה שאנחנו יכולים אפילו להעביר ימים מבלי להפגש, כמו שהיינו רגילים לפני היחסים. אך התגלה פתח ליחסים של שניים בחיים, ויש משהו שמבקש להשתנות, התעוררות לפתיחות ורגישות לאחר ברמה שונה,

היא מצריכה הורדת שריונות הלבדות, ומבקשת כניסה לתוך דינמיקה של מפגש, חיבוק, חיבור שיתוף ויחד.

אכן לוקח זמן לבנות זאת כשנפגשים, לאפשר את המעבר הזה מהאחד לשתיים, להיזכר שזה לא רק אני ועולמי, ולפנות מקום אנרגטי לבן זוג, ומה שהוא מביא עימו באותו הרגע. לחוש מה מתאים, אם בכלל, מה האיכות של הקירבה הזאת היום? האם זאת שיחה? המשך שתיקה משותפת? מגע? עשייה משותפת? התבוננות ברגשות? דברים פרקטים שצפים? חזרה ללבד?

בזוגיות שלנו, דבר שמאוד עוזר לביחד זה - הלבד. כמו שציינתי בהתחלה ,אנחנו שיננו הגדרה יחידה וכל אחד מעכל ומעבד את החוויות שלו בשקט, בלבדות שלו, זמן שהוא מתנהל בעולמו בקצב שלו, ללא תקשורת חיצונית.

שמתי לב שהרבה פעמים שלא יצא לנו הזמן הזה כל אחד בחללית שלו, זה יצר הרבה מתח והצפה במערכת של כל אחד, וכך גם בחלל המשותף. הדברים עוד לא נטמעו בגוף, מצאו מקומן וכבר מידע חדש הגיע. כשלא היו הזמן והתנאים לתהליך האינטגרציה,הגופים באמת אינם פנויים ואינם נכונים להתפתחות ומפגש אמיתי נוסף.

יש כמה נקודות מאתגרות שלוקחות מהאפשרות לזהות מתי הגיע הזמן לפרוש כנפיים כל אחד לדרכו. לחזור לקיום המבודד והאהוב שלו.

• הטחול הלא מוגדר, מראה לנו את ההצמדות זה לזו והפחד לשחרר את האחר, הצמדות לרעיונות או דברים שיחלנו לעשות יחד...

• הסאקראל הלא מוגדר, לא יודע מתי להפסיק להיות ביחד, לדבר, לשתף, לבלות, לעשות. אנחנו מזהים שמאוד נעים לגוף ביחד כמו שני גורים שובבים וסקרנים, אבל גם כשנעים יש להיות קשובים לסמכות ולאותותיה. זה לא תמיד פשוט. גם הסקראל יכול להביא עמו כמות של דאגה לאחר, רצון מדומה להגן לשמור ולדאוג. כל פעם שאני שומעת אותנו מתנהלים ככה זה מרגיש לי קצת מוזר לי וקצת משעשע. זה לא ממש הסיפור שלנו! אנחנו בהחלט נכונים אנרגטית לתת טיפים פרקטים או תמיכה ריגשית אבל דאגנית ומקרקרת? זה, כבר סיפור אחר!

• השורש הלא מוגדר, מפעיל לחץ שאולי לא יהיה אחר כך, הלחץ הפיזי לסיים מטלות משותפות, שיש למהר בשביל האחר, בשביל לא לפספס זה את זו. כמובן שהתוצאה היא הפוכה לגמרי, והיא פוטנציאל לחוסר נעימות הדדי.
  

אז לפעמים אנחנו מסוגלים לראות את כל אלו במערכת שלנו וכל אחד לעצמו, ולפעמים הן מסיטות אותנו, כמו כל ההתניות השובבות והאכזריות, אנחנו לומדים לאט את הדינמיקה של התקרבות והפרדות. איפשור העצמאות ולמידת האיכות של הביחד.

איך להגיד לא מבלי לתקוף? איך לבקש מבלי להרגיש בושה? איך לעמוד על שלי מבלי להתגונן או לשכנע? כדי לתעל את ההשפעה והרוגעע למקום תומך ומעצים, מאשר שולט וקובע?

בקצב שלנו אנחנו לומדים לא לפחד לשחרר, לא לפחד להתקרב. להיות קשובים לתזמון ומה יכול למשוך אותנו מהזרימה של כל אחד, ובנסיעה המשותפת בחללית ההשפעה הביישנית שלנו.

אנחנו בתהליך למידה עצום ומשמעותי של האיכות המניפסטורית של כל אחד,

על הדיוק והכבוד שהיא מבקשת. יש לנו הזכות להיות שותפים למסע הזה, ללמוד אחד מהשני, לטעות ולנסות, לצמוח ולחקור בטבעיות לעבר נועזות, הקסם שטמון בכל אחד ושלנו כזוג.

תנועת הגוף - בר אלטשולר \ קונטקט - שיטת פלנדקרייז- העיצוב האנושי