תקופת החגים - ותזמון פנימי

החיים מביאים אותי להרהר על נושא תקופת החגים, על המועדים המוכתבים מבחוץ אל מול הקצב של התזמון הפנימי שלי, של הגוף שלי.

אותו תזמון, הופך להיות הסמכות הפנימית שלי לקבלת החלטות, אותו אני מגלה ולומדת מאז כניסתי לניסוי של העיצוב אנושי.

זמן להרהר על אירועים חיצוניים ולחגוג את הפנים.  לפני כמה חודשים חזרתי לגור בארץ,  לאחר 5 שנים בחו"ל.  שם לא חגגתי את החגים היהודים בדרך כזו או אחרת. להפתעתי לא חסר לי...ותהיתי על כל כך כמה פעמים... 

היום אני מבינה שאלו סימוני ציון בדרך במהלך השנה שנקבעו עבורי מבחוץ שלא חסרו לי.  הרגעים האלה שבהם מועד חיצוני החליט עבורי מתי להפגש עם משפחתי , לאכול ולחגוג ,מתי לנוח,מתי לתת ולקבל מתנות...  היום בשובי, בעודי נכנסתי לתקופת החגים הראשונה, הרגשתי איך פתאום נקודות החגים האלה יוצרות לחץ במערכת הפנימית שלי,  מכתיבות לי קצב שאינו שייך לדרכי.  אתמול בעודי מהרהרת בתופעה המתרחשת עלה בי לשים את האצבע על הפער במדויק, ושם גם עלו המילים. העיניין נובע, שבחיי אני בתהליך עמוק המתרחש לו,  שנקרא "הניסוי של העיצוב האנושי" שבמהלכו אני לומדת לחזור לקחת החלטות מתוך הגוף שלי,  בו אני חוזרת להיות הסמכות הפנימית והיחידה בחיי.   בו אני לומדת להקשיב למתי לפעול ומתי לחדול,  מתי לחבור ומתי להשאר בגפי. מתי לדבר ומתי לשתוק, 

בהתאם לאותה סמכות פנימית שנמצאת בגופי. 

להבדיל מבחירה עפ"י דפוס חיצוני מוכתב לדיבור, עשייה או כל התנהלות אחרת..

בעקבותיו לאט לאט אני רואה שאני מתרחקת מקודים חברתיים,  מדפוסי התנהלות קולקטיבים,  על איך אני אמורה, צריכה וכדי שאתנהג.  אני מזהה שאני נפרדת מעולם שלם של מוסכמות וכללים שאינם קשורים אלי,  ומהדהדים באופן ישיר לאותה אותטניות שאני חשה כאשר אני עוקבת אחרי אותה סמכות פנימית, סמכות גופי.  כשאני מתמסרת לקצב היחודי שלי.  כי לכל אחד יש קצב משלו ותהליך משלו,  לפעמים אותו קצב או תזמון יכול לחבור עם מועדים חיצוניים,  אבל סביר להניח שהרבה פעמים הוא לא... כי קסם החיבור, השיתוף, התאחדות, או אנרגיה נוכחת אמתית של אנשים זה עם זה, הרצון האמיתי להיות ביחד,  לתת או לקבל מתנות לא מופיעים בתזמון קבוע או ידוע מראש... יש להם את הסינכון המדוייק שהוא מעל לתודעה האינטלקטואלית של הראש המחשב והמחטיב של בני האדם.  אלה הוא נמצא בסודות הגוף של כל אחד,  שזו תודעה אחרת לגמרי.  שרזיה רק מתחילים להתגלות דרכינו, כשכל אחד יודע ומודע למה בתוכו להקשיב.  מאז ומתמיד תהיתי על דוגמאות בהם הנוכחות של דבר מסוים קורת בתזמון שאינו שייך לתפאורה החיצונית המקובלת... ואיזה ניחוח מסתורי ומיוחד יש לכך,  ובאותה העת טבעי ופשוט. 

לדוגמא שרגע הפרידה נוכח, לפני הפרידה הפיזית עצמה, לפני שהאדם שאיתו נפגשתי יוצא מהדלת ואומר שלום...  שהזמן לתת מתנה מופיע ולא ביום הולדת..  שהכירות מתחילה לפני שנפגשים ומדברים...  ששיחה עמוקה וכנה קוראת על הדרך וללא פגישה מראש..  שהרגע שבו נפגשים ומברכים זה את זו קורא שעתיים אחרי שאני יושבת אצל חברה בביקור..  שרגע הערכה לזוגיות נעשית באמצע הכביש, על האופניים ולא בארוחה רומנטית...  שמרגיש לפעול ולעבוד במשך כל תקופת החג, והחופשה החיצונית... שמרגיש לנוח בכל ימי החול...  וכן הלאה וכן הלאה....  אני רואה שהנאמנות הזאת לגוף ולתזמון שלו, לא תמיד מובנת או נעימה לאחרים,  לא תמיד מתקבלת או נתמכת ע"י הסביבה,  לעיתים עולה גם התנגדות כזאת או אחרת, בתוכי.  זה לא פשוט בעולם שמלא דפוסי התנהגות חזקים ומועגנים היטב בתרבות, ונדמה לי שכל חורג יכול לעורר אי נוחות,  אך גם השראה. אז אני נושמת עמוק ונזכרת בכל הפעמים שבהם הלכתי בשביל לרצות, להשתייך, להתאים, למלא תפקיד,  וכמה כל הפעמים האלה  שמודע או לא במודע הביאו כאב ... אני מזכירה לעצמי שלי יש את הדרך והקצב שלי להראות אהבה ולהתחבר,  להפגש ולהתקרב.  כשאלו נוכחים בי, אני שם כולי.   וכשלא, עדיף שלא אהיה בכלל.  אני תוהה מה אם כל אחד יתמסר לך לקצב היחודי שלו, לדרך שבה הוא עושה דברים?  מה אם כל אחד יתחשב אך ורק בתיזמון שנכון גופו?   האם יש נכונות לטוטליות זאת?    

העולם הולך לאיבר הכאוס האורגני הזה,  שגם ככה מתקיים...יחד עם התופעות המתכחשות ונאבקות בתוכנו לדבר הבא.  והדבר הבא כבר נמצא ונוכח,  אותו כאוס קסום שבו כל אחד דואג לעצמו,  ונאמן לקצב גופו,  וכל מסגרת חיצונית מתפוררת ומתפרקת.  כי אותו שינוי מבקש לקחת מקום, הוא כבר זוחל מתחת לרגלינו, מחלחל לעור גופנו.  וכל מה שיש לעשות הוא להכנע לתהליך שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו,  להודות פעם אחר פעם שמתגלה רק מקור אחד לסמוך עליו והוא ביסוד כל גוף נפרד, בקול פנימי, ואינו בחשיבה או בדרך שמתאימה לכולם, לתזמון של הכלל.  והשאלה שעלתה, מה יקרה שדברים יתרחשו כך?   יש להתחיל לחשוף את נקודת עוגן זאת, כל אחד בתוכו בדרכו ולהתבונן. 

אז אני מאחלת שנה- שנים שבה ניהיה שונים ומשונים זה מזה,  בבחירות והתזמון שלנו.  שכל אחד יכבד ראשית את התזמון של הגוף שלו,  ואת התיזמון של האחר.   שהמועד היחיד שקיים הוא מועד הפנים,  ראוי לחגיגה ומתנה בכל רגע.

תנועת הגוף - בר אלטשולר \ קונטקט - שיטת פלנדקרייז- העיצוב האנושי